אמהות וקשר השתיקה

מפגש נשים, אמהות לילדים קטנים שנכחתי בו השבוע חשף את המילים "קשה לי עם האמהות". מילים שנאמרות בשקט, בוקעות בחלל הריק חוששות מפרוש לא נכון של חוסר אהבה, או אמהות שאינה ראויה.

אחת אחרי השניה הוגות ברעיון החשיפה אומרות מילים קשות על התפקיד הבלתי מעורער אותו תפקיד שלעולם לא ניתן לעזוב, היחידי ממנו לא ניתן להתפטר ולאמר
פוס לא משחקים יותר, בעצם התכוונתי למשהו אחר לגמרי...

אז למה כל כך אסור לאמר שקשה? למה נוצר קשר שתיקה אימהי החונק את הבעיות בפנים ושומר שכולם יחשבו שהכל בסדר. ולמה לא ניתנת במה לקושי הזה הכרוך בכל כך הרבה כאב פנימי וחיצוני.

אט אט נאספים להם סיפורים רבים החושפים אושר גדול המהול בהמון תסכול, רגשות מעורבים ובעיקר המון בדידות. נשים נשואות הכרוכות אחר ילדיהן, מחכות שעות אין ספור לבן זוגן שבמקרה הטוב מגיע מאוחר ובמקרה הגרוע יותר נמצא בח"ול אין ספור ימים בחודש.

נשים עובדות אשר מסיימות יום עבודה אחד ובסופו מגיעות לביתן אך לא לנוח שהרי שם מחכה להן תחילתו של יום חדש קשה לא פחות. והן, הנושאות בנטל שותקות. לא רוצות להפריע לא רוצות להשמע קטנוניות הלו "הוא" זה שעובד קשה- מפרנס, זה שלא נמצא בבית, זה שצריך את השקט שלו ויש להרחיק את הילדים ממנו כשהתעייף.

ככל שהסיפורים נערמים נפרם לו קשר השתיקה המהווה מרכיב חברתי חזק מאוד בחברה הגברית בה נשים מתנהלות, והוא חושף תסכול ויאוש גדול אצל נשים רבות. כאמהות, נשים פועלות על פי ה"צו" החברתי המגדיר להן מה מצופה מהן וזה בדרך כלל לתת את כל כולן מבלי לדרוש הרבה בחזרה, ולא זאת בלבד אלא שהן מתרגלות לא לדרוש הרבה עזרה וכמובן לא להתלונן כי התלונות מתפרשות כקטנוניות לשמה.

הרצון להוכיח את ההצלחה במימוש תפקיד האמהות  הקשה והמורכב. והפחד הגדול מאוד מכישלון, מביא נשים רבות להעמיס על עצמן אין סוף תפקידים ולקחת על עצמן אחריות בלעדית אשר בסופו של דבר מרחיקה אותן ממרכז האישיות שלהן וגורמת להן לקרוס תחת הנטל, תוך שהן מוצפות ברגשי אשמה על הרגשות שמתעוררים וחוסר היכולת להגשים עצמן כאדם.

אם לא די בכך, החברה מרבה לפקוח עין מהססת על נשים המחליטות לצאת שעות רבות מהבית ולפרנס עצמן, ומעלה שאלות לגבי טיב תפקודן כאמהות. אמהות לעולם מתנהלות על הרצף שבקצהו האחד ניצב הרצון להגשים עצמן כאדם ומצד שני האחריות הכובלת שבאמהות.

החברה מציבה בפני אמהות דרך ללא מוצא בה הן מוצאות עצמן נלחמות כנגד חוסר הכרה חברתית בחשיבות התפקיד אותו הן ממלאות כאמהות ומצד שני חוסר הכרה בחשיבות ובמאמץ שהן משקיעות כשהן יוצאות לעבודה מחוץ לבית, שם ממתינה להן בדרך כלל משכורת ממוצעת ביותר המספיקה בקושי לממן מטפלת, ובדרך כלל נחשבת כתוספת נחמדה למשפחה או כמשכורת "שניה" שאינה מספקת או מספיקה. וכך נקלעות נשים למצב בו תחושת התסכול מקיפה אותן מכל כיוון תוך שהן רואות את ההערכה לה זוכה בן זוגן העובד שעות רבות ונעדר לעיתים קרובות מהבית.

מצוקתן של אמהות מתבטאת בכל תחומי החיים ואינה מקבלת תשובה חברתית הולמת. חברה שאינה מכירה בחשיבות ובעול שבתפקיד האמהות למעשה יורקת לבאר ממנה היא שותה. כי מהי החברה ללא גידול ילדים במשפחות בעלות ערך המרבות בחינוך ואהבה?
את אותו יחס נמצא גם במערכת החינוך המתנהלת על פי המשוואה:
מורות= בד"כ אמהות לילדים קטנים= משכורת שניה= משכורת נמוכה. חינוך הפך להיות מקצוע נשי כמעט חסר ערך מבחינה חברתית ומבחינת התגמול הכלכלי ומיותר לדבר על תוצאותיה של משוואה זו המתגלית אלינו כפניה של מערכת החינוך של היום.

יותר ויותר נשמע קולן של נשים אשר קצו ביחס מזלזל וחסר הערכה של החברה כלפי עבודתן, השקעתן והקרבתן, וחבל שהחברה עדיין מתעקשת להעניק לאמהות מעמד של חולשה וחוסר אונים, תחושת תלות (גם לאלה המפרנסות עצמן) וחוסר השגיות.

טוב יהיה אם הסיפורים האישיים יהפכו לקול צעקה והתחזקות של נשים/אמהות כקבוצה. כך אולי נזכה בעתיד לראות פה יום מן הימים חברה המעריכה ומכירה בכל הנוגע לקושי הכרוך באמהות, חברה המשקיעה בנשים ככוח עבודה חשוב למשק מתוך אמונה כי חשוב לנרמל את יכולת התפקוד
של נשים על הציר שבין עבודה לבית וכי ההערכה וההכרה בקושי הכרוך בכך תוביל את החברה לעתיד טוב יותר מבחינת חינוך דור העתיד, ומימוש הפוטנציאל האנושי.
 
 
 
 

תהליך שינוי אישי        סדנאות לנשים     הורות/אמהות וקריירה

nashim.sadnaot@gmail.com עטרת סנפיר תואר שני, לימודי נשים בשילוב אומנויות טל. 052-2619266 אימייל